הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא משאירים מקום לספק: 42% מבני 75 ומעלה בישראל סובלים מבדידות. בשכבת הגילאים 65-74, השיעור עומד על 32%. מדובר במאות אלפי אנשים שחיים לבד, יום אחרי יום, בלי שאף אחד דופק בדלת. הבדידות הזו היא לא רק בעיה רגשית. היא בעיה רפואית. מחקר של ה-CDC האמריקאי הראה שבידוד חברתי מגדיל את הסיכון למוות בטרם עת באותה מידה כמו עישון של 15 סיגריות ביום. הבדידות מעלה את הסיכון לדמנציה ב-50%, ואת הסיכון לאשפוז ב-68%. במילים אחרות: בדידות הורגת.
המודל של לחיות בכבוד שמשלב מזון עם מגע אנושי
רבקה בת ה-89 יודעת את זה על בשרה. היא גרה לבד בדירה קטנה בפתח תקווה מאז שבעלה נפטר לפני שבע שנים. הילדים גרים רחוק, עובדים קשה, לא תמיד מספיקים לבקר. “היו ימים שלא דיברתי עם אף אחד,” היא מספרת. “ממש אף אחד. הייתי יושבת ומסתכלת בטלוויזיה, וזה היה הכול. השעון מתקתק, היום עובר, ואני לבד עם המחשבות שלי.”
ואז הגיעה דינה. דינה היא מתנדבת בעמותת “לחיות בכבוד”. היא מגיעה לרבקה שלוש פעמים בשבוע עם ארוחה חמה. אבל הארוחה היא רק התירוץ. “אני לא משאירה את האוכל ובורחת,” אומרת דינה, אם לשלושה ילדים שמתנדבת כבר ארבע שנים
. “אני נכנסת, יושבת, שואלת מה שלומה. לפעמים אנחנו מדברות חצי שעה. לפעמים יותר. היא מספרת לי על הילדים, על הנכדים, על מה שהיא ראתה בטלוויזיה.”
המודל הזה – שילוב של אוכל עם מגע אנושי – הוא הלב של מה שעמותת “לחיות בכבוד” עושה. זה לא שירות משלוחים. זה קשר אנושי שמגיע עם צלחת אוכל. “יש הרבה משמעות לארוחה חמה שמגיעה עם מגע אנושי,” מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “המתנדבים שלנו לא רק מביאים אוכל. הם מביאים חיים. הם מביאים שיחה, חיוך, עניין אמיתי במה שקורה עם הניצול.”
ה-10,000 מתנדבים של העמותה עוברים הכשרה מיוחדת. הם לומדים לזהות סימני מצוקה, לשים לב לשינויים במצב הרוח, להקשיב באמת. הם מקבלים רשימה של שאלות שכדאי לשאול, נושאים שכדאי להעלות. הם לומדים גם מה לא לעשות – לא להתעלם, לא למהר, לא להתייחס לביקור כמשימה שצריך לסמן ולהמשיך הלאה.
“הניצולים מחכים לנו,” מספרת ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. “יש כאלה שיושבים ליד החלון שעה לפני שאנחנו אמורים להגיע. הביקור הזה הוא האירוע של היום שלהם. הם מתלבשים יפה, מסדרים את הבית, מחכים בציפייה.”
הקשר לא נגמר בדלת. מתנדבים רבים מתקשרים לניצולים “שלהם” גם מחוץ לשעות ההתנדבות. שיחת טלפון קצרה בערב שבת. הודעה ביום הולדת. בדיקה אחרי חג שעבר. “יש לי ניצולה שאני מדברת איתה כל יום,” מספרת מיכל, מתנדבת מרחובות. “היא לא יכולה לצאת מהבית, אין לה משפחה בארץ. אני פשוט מתקשרת לבדוק שהיא בסדר. חמש דקות. לפעמים עשר. אבל בשבילה זה עולם ומלואו. היא אומרת לי שאני כמו הנכדה שלה.”
המחקרים מאשרים את מה שהמתנדבים יודעים אינטואיטיבית: קשר חברתי קבוע, גם אם הוא קצר, משפר משמעותית את מצב הרוח ואת הבריאות של קשישים בודדים. זה מפחית דיכאון, משפר תיאבון, ואפילו מאט את הירידה הקוגניטיבית. הרופאים יודעים לספר שקשישים שמקבלים ביקורים קבועים לוקחים את התרופות שלהם יותר בקביעות, אוכלים טוב יותר, ונופלים פחות.
רבקה, הניצולה מפתח תקווה, מרגישה את ההבדל. “מאז שדינה מגיעה, אני קמה בבוקר עם סיבה,” היא אומרת. “יש לי מישהי לספר לה מה קרה. יש מישהי שאכפת לה. אני יודעת שביום שלישי וחמישי וראשון היא תבוא, ואני מחכה לזה.”
הבדידות היא מגפה שקטה. היא לא מופיעה בכותרות, לא זוכה לתשומת לב ציבורית. אבל היא הורגת, לאט ובטוח, את מי שנשארו לבד. עמותת “לחיות בכבוד” לא יכולה לפתור את הבעיה לבד. 42% מהקשישים זו אוכלוסייה ענקית. אבל היא יכולה, ארוחה אחת בכל פעם, מתנדב אחד בכל פעם, דפיקה אחת בדלת בכל פעם – לשבור את הבדידות של מי שהיא כן מגיעה אליו. ולפעמים, זה כל מה שצריך. רק מישהו שיגיע. מישהו שישב. מישהו שיקשיב. מישהו שיזכיר לך שאתה לא לבד.
